מעשה במרצה שהרצה והסביר על כך שהעולם עגול והוא נע בחלל עקב כוחות המשיכה שמפעילים עליו יתר הכוכבים. קם אחד מהקהל וקרא – מה פתאום, ידוע לכולם שהעולם הוא ישר ולא זז.
ועל מה הוא עומד – שאל אותו המרצה.
על ארבעה פילים – ענה הבחור.
– והם על מה?
– על ארבעה צבים
– והם על מה?
– על ארבעה פילים
– והללו על מה?
– על ארבעה צבים
– והם?
– ארבעה פילים
בשלב זה הבינו המרצה והקהל את הפרינציפ. הודו לו והתעלמו ממנו. הוא רשאי להאמין בזה, אבל הם לא מחויבים לקחת את האמונה שלו ברצינות…
(הסיפור מבוסס על התפיסה ההינדית שכדור הארץ עומד על ארבעה פילים שעומדים על צב ענק)

מה בעצם הבעיה בתיאוריה? לכאורה, ככל שתשאלו על מה הפילים והצבים עומדים, תמיד תהיה תשובה.
אני מכנה את זה, לוגיקת לולאה. תיאוריה שבה לא פותרים את בעיית הנקודה הראשונית (בגובה או בזמן או בכל דבר) אלא משאירים לולאה אינסופית שאמורה לרכוס את המחסור בתשובה מדויקת.