בתורת היחסות של איינשטיין, התחדש קונספט חדש לחלוטין. אם לפני כן היו לנו שלושה מימדים, והזמן היה פרמטר חיצוני. שלושת המימדים תיארו את היקום, והזמן היה ציר אובייקטיבי שחיצוני אליהם. בא אינשטיין והכריז: לא חברים. הזמן הוא מימד זהה לשלושת המימדים, וכל מימד מהארבעה משפיע על חבריו.

המשמעות של מימד נוסף, הוא שכל המימדים הקודמים קיימים לכל אורך המימד החדש. למשל, דף נייר הוא (בקירוב) אובייקט דו מימדי. יש לו רק אורך ורוחב. ספר הוא אובייקט תלת מימדי, יש לו מעבר לאורך ורוחב גם עומק. ולכן, יש בו הרבה דפים. שכן אם לא היו בו דפים היינו אומרים שהוא דו מימדי.

מרגע שמכלילים את הזמן כמימד רביעי זהה לחלוטין לשלושת המימדים הראשונים, מתקבלים כמה דברים תמוהים. למשל:

  • אין הסבר למה הזמן נע רק קדימה

בהתאם למשל הנ”ל, נחשוב שאנחנו מדפדפים בספר (נעים לאורך ציר העומק), אין סיבה שנדפדף רק קדימה, אפשר לדפדף אחורה, לדלג קבוצת דפים, ועוד.

  • אין הסבר לאן הולכת כל ההיסטוריה…

אנחנו רואים את הווה, כי אנחנו בעלי יכולת של תפיסת שלושה מימדים, אבל העבר לא נמחק. הוא בוודאות קיים אי שם. לו רק היינו יכולים להגיע אליו…

רגע, גם העתיד.

  • אין הסבר למה כל ה”בריאה” שקיימת בשניה אחת של היקום (בהווה), ממשיכה לשניה שאחריו (הווה של הרגע הבא)

מכיוון שכאמור כל רגע מתקיים במקביל לרגעים האחרים, מה שקיים ברגע אחד, אינו מחייב כלל לגבי הרגע הבא. בדיוק כמו שגודל דף אחד בספר לא מחייב את הדף שאחריו להיות באותו הגודל.

כך או כך, לפי זה, הבריאה שאנחנו רואים, זה אותה “כמות” חומר/אנרגיה כמו ברגע הראשון של הבריאה, אבל לא “אותה בריאה ממש” שרק זזה זמן. אלא בעצם בריאה ממש מחודשת. הרגע הזה נברא לכשעצמו ללא קשר לשניה שלפניו ולשניה שאחריו. יכלה להיות שניה שבה, ובכן, אין בריאה. וברגע שאחריו – ממשיכה הבריאה שהייתה קודם לכן.

יוצא, אם כן איפה, שאם ניוטון ואיינשטיין היו נפגשים ומשוחחים על כמה שניתן לראות ברגע זה את הכח האלוקי שברא את העולם, כל אחד היה מתכוון למשהו אחר. ניוטון היה מתכוון לכך שאותו כח בדיוק של הרגע הראשון של הבריאה, הוא זה שמהווה אותנו היום. ואינשטיין היה מתכוון לכך שהרגע הנוכחי הוא בריאה בדיוק כמו שהרגע הראשון היה בריאה. ובלשונו של איינשטיין – ישנם שתי דרכים לתפוס את הבריאה. או שאין שום נס, או שהכל זה נס.