אז הסכמנו שאותו דבר ראשוני (בקדימויות של סיבה ותוצאה), אין לו מאפיינים. ושאנחנו יכולים להתייחס אליו רק בשלילה.

אם כן, בוודאות אין לו צרכים שנובעים מחסרון כלשהו. כי צריך הגדרה כדי שיהיה חסרון.

בנוסף, אנחנו יודעים שאנחנו קיימים, או לפחות שהתפיסה שלנו כתפיסה עצמית קיימת.

ואנחנו יודעים שאנחנו נובעים מאותו דבר ראשוני (שהרי כך הגענו אליו).

ניתן להסיק, איפה, שבוודאות הסיבה שבאנו מאותו דבר, לא הייתה כי היה לו מחסור כלשהו שגרם לו ליצר/לברוא אותנו.

 

אז אם לא נבראנו בטעות (ברור שרק לנברא נחות יש טעויות. זה חסרון לא מעלה ולאלוקים אין חסרונות. גם לא מעלות. פשוט אין לו הגדרה שמגדירה/מגבילה אותו), ולא נבראנו מצורך/הכרח, הוי אומר שנבראנו עם כוונה ומבחירה. אנחנו לא יכולים להבין מה הוא סוג הכוונה/בחירה/יכולת של אותו דבר, אבל על דרך המשל ניתן להשתמש במילים כוונה ובחירה, כמשהו שהוא השלילה של חוסר כוונה / צורך. עבורנו, כדי שנוכל לדבר אודות העניין.