הפעם נדבר על כח הבריאה, האם הבריאה הייתה פעם ועכשיו לא עוד, או שיש המשך לאותה התהוות.
לפני שנתחיל, חובה לבצע הבחנה בין בריאה, שהיא יש מאין, לבין יצירה/עשייה שהיא יש מיש. לדוגמא – לא היה כלום ויצרתי כסא, זה יש מאין. לקחתי כסא והפכתי אותו – זה יש מיש, כי לא חידשתי כלום. אם מסתכלים על המצב לפני שהפכתי ואחריו, יש את אותו חומר ואנרגיה אלא ששיניתי את מיקומו.מבחינה פילוסופית, יש הבדל משמעותי מאוד בין הדברים. השאלה היא האם הפעולה הסתיימה, והתוצאה כעת “מנותקת” מהפעולה, או שהתוצאה ממשיכה כל הזמן. במילים אחרות – האם כדי לבטל את הפעולה נדרשת פעולה אחרת, או שמספיק “להפסיק” את הפעולה הראשונית. בדקדוק האנגלי הבדל ברור ביןsimple present לבין present progressive.

דוגמא לכך יש בסיפור קריעת ים-סוף. כתוב בפסוק שאלוקים הזרים רוח קדים וקרע את הים לשניים. עד לפה זה נשמע סבבה. אלא שכאן מגיע הטוויסט. “ויולך ה’ את את הים ברוח קדים עזה כל הלילה”. זה מוזר. זה שאלוקים קרע את הים והעמיד את הים ל-2 חומות – סבבה. אבל למה הוא היה צריך כל הזמן “לתחזק” אותם עם רוח שתעמיד אותם? היינו מצפים שהם יעמדו לבד, ובבוקר שיחזיר אותם למקומם.

ההסבר נעוץ בהבדל בין בריאה יש מאין ליצירה יש מיש. ביש מאין, החידוש הוא מה שקיים. לכן כדי לבטל אותו, מה שנדרש זה להפסיק להמשיך אותו. ביצירה יש מיש, הפעולה הסתיימה וכדי לבטל אותה נדרשת פעולה חדשה לגמרי שלא קשורה בעצם לפעולה הראשונית.
אלוקים (יהי אשר יהי) – שאנחנו מניחים שהוא עקבי (אחרת כל הרצה של לוגיקה כלשהי מיותרת, גם ביום-יום), בהתאם לחוקים הנ”ל, בקריעת ים סוף, לא שינה את טבע המים והפך אותם ל”עומדים” אלא ברא כח שמעמיד אותם. בסוף הלילה כשהוא החליט שזה הספיק, הוא הפסיק את הכח הזה (רוח הקדים).