בפרק “אז עם מה נשארנו“, נותרנו עם משהו שהיה תמיד. כעת נדון מעט במאפייני אותו דבר.

אז בתור התחלה בואו נסכים שאין לדבר הזה שום מאפיינים… וזאת למה, כי אם יש לו מאפיינים – למשל שהוא מוגבל – נשאלת השאלה למה יש לו את המאפיינים האלה? אם מישהו איפיין אותו, אז רק עברנו לדבר על ההוא שאיפיין ובעצם הפרק מתחיל מתחילה. אם אף אחד לא איפיין אותו, אז למה שהוא יהיה מוגבל? אנחנו לא סתם קובעים הגדרות. צריך סיבה כדי לקבוע אותם.

ואם נאמר ש”עובדה שבעולמנו רואים הגבלה, סימן שזה היה מוגבל ואין הוכחה שהוא לא היה מוגבל”, באותה שיטה ניתן לומר “עובדה שהעולם כעת קיים, סימן שהוא נוצר לפני שניה במלוא חפציו” וכן “עובדה שאנחנו רואים שהעולם קיים, סימן שגם משום דבר יכול פתאום להיווצר משהו”. אלה הם טיעונים של “נמנע הנמנעות” שאין להן ביסוס במערכת החוקים הלוגית שאנחנו מכירים כיום. באותו היגיון, גם משהו יצר את המאפיין. ואם משהו יצר את המאפיין, אז הוא הדבר הקודם וחזרנו לדבר עליו. כשנחזור מספיק אחורה נגיע לדבר על הדבר הראשון שאין לו שום מאפיינים.

אם כן, הסכמנו שיש דבר ראשון שאין לו שום מאפיינים.

אם כן, הסכמנו שאותו דבר אינו מוגבל. שכן הגבלה היא מאפיין.

אם כן, הסכמנו שאותו דבר גם אינו “לא מוגבל”, כי גם “לא מוגבל” הינו מאפיין.

אם כן, הסכמנו שאותו דבר הוא למעלה מהשגתנו ובעצם אין לנו בו מושג. ואין אנחנו יכולים לתפוס אותו אלא על דרך השלילה, לדעת מה הוא לא. הוא לא מוגבל, הוא לא לא-מוגבל, הוא לא שום דבר שאנחנו יכולים לומר עליו. מכיוון שאין לו מאפיינים.